מאמרים

כתבה מתוך הטור חודשי על עיצוב וכוחו בעיצוב חיינו בעיתון "כוכב העמק".

מתוך הטור החודשי בעיתון "כוכב העמק"

"שינויי מזג האוויר הביאו אותי לחשוב שמלבדם אני עצוב גם בגללך. ליד הבית שהיה ביתי סללו רחוב, אני יודע, משהו פה משתנה..." לא מצאתי דרך טובה יותר, ממילים אלו של שלמה ארצי לתאר את הלך רוחי בחודש שחלף. חום קיצוני ורוח סערה, חגים וחופש ושוב שיגרה ומלבדם גם עצב בגללך..

הסטודיו שלי הוא חדר הביטחון של כל המתחם, ובעת מלחמה, כל העובדים של בתי המסחר סביבי מגיעים אליי. חלפו יותר מעשרים שנה מאז מלחמת המפרץ, הייתי אז נערה מאוהבת בת 16. אני זוכרת את האזעקה הראשונה, ישבנו בחדר עם הסלוטייפ על החלונות, שמנו מסכה גם לכלב ואני דמיינתי איך הגז מתפזר בחוץ וכל הציפורים נופלות מהעצים. חוסר הוודאות הזה היה דבר מפחיד. הדלקנו טלוויזיה וחיכינו לבשורות ואז שמענו בום! ולא קרה כלום.

האקראיות תמיד באה לי בקלות, ובכל זאת אני כל הזמן מתכננת... מתכננת מקומות, בתים, חלומות. מחברת מחשבות, תהיות, מצב נתון ומצב משפחתי והופכת את כל אלו ביחד למארג של קווים שהופך להיות עבור מישהו – דרך חיים, מקום ללכת ממנו ולשוב אליו.

השבוע, בני בכורי היה בן שבע ומעצם היותו, הוא לעיתים ההשראה שלי, הוא מלמד אותי להיות אמא ואדם יותר טוב, ושבע שנותיו עוררו בי מחשבות על שבע. כשנולדת ילד, כתבתי את הרגעים האלה – כתבתי את הצירים, את הלידה הארוכה, את אבא, את החברה הטובה, את סבתא וסבא ואחר כך את החיים החדשים אתך. את הטיולים במנשא, את הלילות בלי שינה, את הימים ששכבנו על הדשא על הגב והסתכלנו למעלה על העלים שזזים עם הרוח.

מתוך הטור החודשי בעיתון "כוכב העמק"

הבוקר קמתי מוקדם יחסית, הספקתי לרגע קצר לשתות קפה לפני מתקפת ה"אמא תביאי לי". אפילו חשבתי לצאת לריצת בוקר, ומיד חשבתי שוב ונשארתי עם הקפה... לאחרונה, הבקרים קלים לי יותר מהלילות. פעם בלילה הייתי כותבת, השקט סביב עזר לי להתרכז ללא הסחות דעת ותמיד משהו התרחש אצלי, התרגש ונמלאתי בתוכן, במילים שמחפשות דרך להיכתב, להישמע, לצעוק.

איך באמת מתכננים ירוק? תכנון ירוק מתחיל מהשטח. אין כמו לעמוד על האדמה בדיוק במקום בו עתיד להיות הבית שלך ולהרגיש. להרגיש את הרוח, להקשיב לרחש העלים, להרים את הראש, להביט סביב ולדמיין. בדיוק במקום הזה בו עתיד להיות הבית שלך, אתה כבר יודע – כאן תהיה הכניסה ושם המרפסת. רגע לפני שבחנת את כיוון השמש, האינטואיציה הובילה אותך לשם.

'להרגיש בבית' - קוסמת עוד שנייה פורים וזה מזכיר לי שבדיוק בתקופה הזו לפני שנה, כתבתי כאן את הטור הראשון שלי, אז הנה יום הולדת ראשון לטור ולי – 44. בארבעים וארבע שנותיי זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת, זכיתי ללדת שלושה ילדים, זכיתי ליצור ולהיות בעשייה, זכיתי לתת וליפול, להתאכזב, לכאוב, להישבר, להיסדק, להפסיד, להתחזק, להתגבר, להרוויח, לנצח.

יש משהו בחילופי העונות שמעורר בי רצון לשינוי, כמו הטבע המשנה צבעיו, הנפש מבקשת להתחדש וכמוה – הבית. כבדות השטיחים, הקולבים העמוסים מעילים, נעליים סגורות, שמיכות חורף וסוודרים רכים נארזים בשלבים ומונחים על גבי המדפים הגבוהים. הטבע תמיד יודע איך לנוע, ואם נדע איך לנוע אתו, נתקרב למיזוג הנכון עם הסביבה ועם עצמינו. חוסר היציבות בין העונות מזעזע את הקרקע היציבה של נפשנו ומזכיר לנו ש'לא לעולם חוסן'. שהשקט לא תמיד מובן מאליו, שהמקום הזה שהקרקע תחתינו רועדת נמצא ממש לידנו. רעידת אדמה תמיד תופסת אותנו לא מוכנים ואחריה, שאריות של חורבן והרס אך גם תקווה וחמלה.

באחד משיטוטי בפייסבוק האגדי, נתקלתי בשאלה מהו הדבר הזה שאי אפשר לקחת מאתנו? מיד חשבתי לעצמי - את הכישרון, ומתוך סקרנות בדקתי את התשובות שנכתבו בהמשך ופגשתי שם גם את חופש הבחירה ואת הרעיון לטור הנ"ל. עצמאות וחופש לא היו פה מאז ומתמיד ואין לנו שום הבטחה לגביהן לבאות, אך חופש הבחירה לטוב ולרע הוא זכות שניתנה לנו מיום בו קיבלנו בינה. אדם חי את חייו בעצב או בשמחה, בסיפוק או בייאוש לאו דווקא בשל נסיבות חייו, כי אם בעקבות הבחירות שהוא עושה בעטיין.